top of page

צעד קטן של תעוזה יכול לשנות חיים שלמים

מה מונע מאתנו לעשות צעד קדימה? מה מונע מאתנו לבטא את עצמנו? מה מונע מאתנו לחיות את החיים שהיינו רוצים לעצמנו? מה שיאפשר לנו לנוע קדימה, זה צעד קטן של תעוזה.

מה זו תעוזה?

זה האומץ לעשות למרות הפחד. יש לנו נטייה לחשוב שלאנשים אמיצים אין פחד. אם לאנשים אין פחד אז כבר לא מדובר באומץ. אומץ זה לעשות למרות הפחד.

יש כמה סוגי פחדים שמונעים מאתנו לעשות את הצעד הזה. פחד מדחייה- מתבטא בקושי להגיד את מה שאנחנו מרגישים. פחד מכישלון- מתבטא בקושי לעשות עשייה כלשהי. פחד מפגיעה- מתבטא בקושי שלנו לתת אמון באחרים. באופן אישי , אני רואה את כל הפחדים האלו קשורים ומחוברים אחד בשני. אני יכולה לסכם את זה בפחד להביא את עצמנו לידי ביטוי. אחד הפחדים הדומיננטיים שהיו לי ואיפיינו אותי היה פחד מדחייה. אני מכירה אותו מקרוב. מכירה איך זה מרגיש בכל תא ותא בגוף. יודעת איך הוא השפיע על ההחלטות החשובות והמשמעותיות בחיים שלי!

אנחנו לא נולדנו עם הפחדים האלו...אז מאיפה הם הגיעו? חשוב שנדע כמה עובדות חשובות : אנחנו נולדנו עם עם אומץ ועם מוטיבציה להתגבר על מכשולים ואתגרים. אם נתבונן בטבע נראה שהוא מאופיין בהתפתחות, צמיחה וגדילה. זרע, הופך לשתיל ועם הזמן צומח לעץ חזק בעל שורשים וענפים, כנ"ל בעלי חיים. הטבע האנושי גם מאופיין בשאיפה להתפתחות, להתגברות ולהגשמה. אם נצפה בפעוטות במגרש משחקים נראה שהם מטפסים נופלים, קמים מנסים שוב....הם מלאי אנרגיה להתנסות, לחוות ולגלות. הם לא מפחדים ליפול, להתרסק, לחטוף מכה, לנגב דמעה ולבקש לטפס שוב. למעשה הם מממשים כל יכולת חדשה עד הסוף. בהתחלה כשהתינוק נולד רק שוכב, אח"כ הוא זוחל, וכשהוא יודע כבר לשבת הוא לא חוזר לשכב ביוזמתו, אלא מנסה לעמוד ואז ללכת...וכשהוא לומד ללכת הוא לא חוזר לזחול. כלומר, המגמה היא של התקדמות וצמיחה. אז מה קורה בדרך שמשנה את כיוון הצמיחה? כמו שכתבתי ילד נולד עם אומץ ועם היכולת והמוטיבציה להתגבר על קושי ואתגרים. במגרש המשחקים נראה אותו מטפס על מגלשה וגם אחרי שהוא נופל הוא ינסה שוב, וגם נשמע אותו אומר הרבה פעמים אני לבד. למה? כשהוא אומר אני לבד- זה בגלל שהוא מעריך שיש לו את היכולת והמסוגלות לעשות את זה לבד. כשהוא, נופל ומתרסק הוא לא מפסיק אחרי הפעם הראשונה...הוא ממשיך לנסות עוד ועוד...עד שהוא מצליח, הוא פשוט נולד עם מערכת ההפעלה הזו להמשיך ולהתנסות. כל התנסות כזו מחזקת אותו. בדיוק כמו שהוא לומד ללכת, הוא נופל וקם, המעבר משכיבה לעמידה, מבחינה פיזיולוגית מחזק את מערכת השרירים ברגלים, עד שהוא לומד למצוא את שיווי המשקל והיציבות. כן זה קיים גם בטבע כמו ב משל על הפרפר. בהתחלה הסביבה מגיבה להתנסויות הראשונות האלה של הפעוט, שמנסה ללכת את צעדיו הראשונים בהתפעלות ובמקרה של נפילה הסביבה מעודדת ומנחמת "לא נורא ...לא קרה כלום"..."כל הכבוד"..."עוד פעם.." כשהילד גדל קצת, אך עדיין צעיר, התגובה של הסביבה לטעות, לנפילה או לכישלון משתנה. כועסים על ילד שלכלך או שבר ומוסיפים בטון כועס…."אתה רואה אמרתי לך!" השינוי בתגובות של הסביבה מעידוד לעשות שוב לכעס גורם בהתחלה לילד לקפוא במקום, להיבהל, להרגיש בושה הוא נעלב ומגיב בבכי. לא פעם הוא יברח למקום אחר כדי להתרחק מהסיטואציה התגובה של הסביבה מגיעה מתוך כוונות טובות, ממקום חינוכי ומדאגה, אך לרוע המזל, התוצאות די גרועות. התוצאות גרועות, מפני שהתגובות האלו מלמדות את הילד מגיל מאוד צעיר לשמור על עצמו מפני ביקורת, כעס, זלזול. התגובה של הסביבה גורמת לילד לפחד לאכזב את האחרים , האכזבה נתפסת בעיניו ככישלון. למעשה, מגיל צעיר הילד לומד לפחד מכישלון, ומהר מאוד הוא מסיק מסקנה שאם הוא לא רוצה לאכזב אחרים ולא לחוות כישלון או דחייה ...כדאי להפסיק לעשות! המסקנה הזו גורמת לילד, מגיל צעיר לאבד את האומץ ואת הביטחון, שאיתו נולד וששכל כך נחוצים לו כדי להשיג את הדברים שחשובים לו בחיים. כך, במקום שהאומץ והמוטביצה להתגבר על מכשולים יתחזקו ויתעצמו עם הזמן כמו שהיה מצופה, מתרחש תהליך הפוך...אנחנו מאבדים את האומץ ואת המוטיבציה, שלהם אנחנו כל כך זקוקים כדי לחיות חיים מלאי מימוש ומשמעות! כאן יש לי שתי בשורות, אחת טובה אחת פחות. 1. הטובה- את הפחד הזה אנחנו רכשנו ולכן רק אנחנו יכולים לשנות אותו. יש לנו אפשרות להחזיר את האומץ. 2. הפחות- זה לוקח זמן וזה דורש מודעות ורצון לשנות! את התהליך שתיארתי למעלה זיהיתי איך הוא התרחש גם אצלי. מגיל צעיר גיבשתי לי אמונה ש"אהבה פוגעת". כל כך פחדתי להיפגע, עד שדאגתי שאחרים לא ידעו מה אני מרגישה, במיוחד כלפי המין השני. ממש פחדתי לחשוף את הרגשות שלי ועוד יותר פחדתי לשמוע שהצד השני לא רוצה אותי. האמנתי שאם לא רוצים אותי זה כי אני לא יפה, לא שווה, לא חכמה, יש יותר שוות ממני...בקיצר אני פחות.

רק הרעיון כשלעצמו, שהצד השני ידע שאני אוהבת אותו והוא לא ירצה אותי, רחמנא ליצנן, "הרג אותי"!!

אתם יודעים איזו "חשומה" זאת?!!

"חשומה"=בושה במרוקאית. כמו שזה נאמר אצלנו בבית. או בגירסה הידועה "מה יגידו?"

לכן, כשהייתי ביסודי פחדתי שהילד שלמד איתי בכיתה, ידע שאני אוהבת אותו.

כשהייתי בתיכון פחדתי שהנער שלמד איתי בשכבה, ידע שאהבתי אותו.

כשהייתי בתנועת נוער פחדתי שהבחור שהיה איתי בקבוצה, ידע שאהבתי אותו.

וכשהייתי בצבא פחדתי שהחייל, שהתאהבתי בו ידע מה אני מרגישה.

אז שתקתי.

ואיבדתי הרבה אבל הרבה אהבות בדרך.


עד שהבנתי שיש לי כאן שיעור, אני עוברת התנסויות שחוזרות על עצמן.

וכך באמצע החיים, דווקא באמצע טיול גירושין, פגשתי גבר שנדלקתי עליו.

הפעם הבטחתי לבחורה שם למעלה בתמונה, שפיספסה אהבות רבות בגלל הפחד מדחייה, שהגיע הזמן לעשות אחרת!

החלטתי לבחון את האומץ שלי. זה אומר שעלי להיכנס ישר לתוך הלבן בעיניים של "הפחד מדחייה".

אחר התחבטויות עם עצמי והרצון שלי להוכיח לעצמי שאני אמיצה גמלתי בליבי להגיד לאותו גבר

את מה שאני מרגישה.

אזרתי אומץ וזה מה שעשיתי. להגיד לכם שלא פחדתי? רעדתי מפחד!!! זה נקרא אומץ-לעשות למרות הפחד! הצעד הזה, הלכאורה קטן, להגיד לצד השני מה אני מרגישה, שינה לי את כל החיים!!

מאז אני חיה 17 שנה באהבה גדולה!

בסך הכל עשיתי צעד "קטן" של תעוזה, ששינה לי בחיים את כל התמונה.

הרעיונות שגיבשנו בילדות על כישלון, נפילה, דחייה ואכזבה הם אלו שמונעים מאתנו לחיות חיים מלאי משמעות. אולי הרעיונות האלו היו נכונים וטובים לנו בעבר. היום מרביתן לא משרתים אותנו, להפך הם יותר תוקעים מאשר מקדמים. באמצע החיים הבנתי שאני תקועה! הלכתי לעשות עבודה עם עצמי! עשיתי שינוי בעיקר שיניתי את דפוסי החשיבה שלי.

היום כמטפלת CBT אני יודעת שהפעולה שעשיתי נקראת בשפה מקצועית "טיפול בחשיפה".

כלומר אומץ, זה לעשות את הדבר שממנו אנו חוששים, ולגלות בסופו של דבר שלא קרה לנו כלום!

מתרחשים כאן שני דברים: 1.שינוי פרשנות על התוצאה. 2. עשייה בפועל למרות הפחד. שינוי פרשנות- אם בעבר חשבתי שדחייה- אומר עלי שאני פחות.

היום אני יודעת שדחייה- לא אומרת עלי כלום, היא רק אומרת לי, שלצד השני לא מתאים. כשהחלפתי את ה"עדשות" דרכם אני רואה דחייה, התאפשר לי לעשות ולפעול אחרת. לרוב אנו לא מצליחים לראות שהדבר שנראה הכי גרוע מבחינתנו, עשוי להיות המקפצה החשובה ביותר בחיינו. תסתכלו על קושי כעל למידה שבאה לחזק לכם את השרירים. קושי זו המגלשה ב"מגרש המשחקים" של החיים ממנה אנו נופלים ועליה אנו מטפסים שוב ושוב. רק בפעולות שנעשה ב"מגרש המשחקים" נחזק את האומץ והביטחון העצמי!!! לשינוי אין גיל! כל יום הוא יום מוצלח לצעד קטן של אומץ. וכן יש גם דרכים לגלות את הרעיונות שמונעים מכם לעשות את הצעד. אפשר דרך טיפול פרטני. אפשר לקבל השראה בהרצאה ואפשר להתנסות בטעימה בסדנת "זיכרונות ילדות" אז מה הצעד הקטן שתעשו, שיקפיץ אתכם קדימה? דורית גנשר מטפלת CBT תטא הילינג מחברת ומציגת ההרצאה "תעוזה אהובתי" נייד: 052-6933260


386 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page