השבוע חזרתי מטיול בדרום אמריקה, ליתר דיוק בארגנטינה.
מטרת הטיול הייתה לבקר את בני הבכור, עדי, שמטייל שם כבר 3 חודשיים עם חברתו אלמוג.
עדי הציע גם לאחיו זיו להצטרף וכך בילינו יחד במשך שבועיים, חבורה של חמישה: זיו, עדי, אלמוג, אישי היקר ואנוכי.
מעבר לטיול שהיה מהנה וכייפי הן מבחינת החברותא והן מבחינת הנופים, היה שם יום אחד שסימל עבורי את ההתנהלות שלנו בחיים ואת הדרך שבה אנו בוחרים להגיב.
לפני היציאה לטיול עשיתי עבודת מחקר על האזור מה כדאי לעשות ומה לא לעשות.
אחת ההמלצות החמות הייתה נסיעה מברילוצ'ה לעיירה סן מרטין דרך שבעת האגמים, קראתי שזו אחת הדרכים היפות והציוריות והמליצו בחום לא לפספס אותה.
היה ברור לנו שאנחנו עושים את הנסיעה הזו, ולשם כך שכרנו רכב, והזמנו חדר בעיירה סן מרטין, כדי שנבלה שם את הלילה וככל שקראתי גברו ציפיותיי.
כשהגענו לברילוצ'ה היה יום נעים, השמש זרחה והשמים היו תכולים, שמחתי שמזג האוויר פועל לטובתנו.
ערב הנסיעה לסן מרטין דאגתי להטעין את הסוללה של המצלמה, כי היה ברור לי שאני הולכת לצלם והרבה (צילום זה אחד התחביבים שלי).
אבל...............
יש תוכניות ויש מציאות......התעוררנו לבוקר, מעונן, אפרורי וגשום!
ככל שהתקדמנו בנסיעה על דרך שבעת האגמים, כך מזג האוויר היה בנסיגה.
ערפל, הסתיר את נוף ההרים המושלגים, העננים צבעו את המים באפור והגשם לא איפשר לנו לצאת מהרכב ולצלם.
בקיצור, לא ראיתי את הדרך המדהימה שסיפרו לנו עליה, ות'אמת די, בעצם ממש התבאסתי.
דרך שבעת האגמים
צילום: דורית גנשר
במהלך כל הדרך שמעתי את עצמי מקטרת על מזג האוויר, ועל איזה פספוס, ומתי תהיה לנו עוד הזדמנות לחזור לכאן וכו'....וכשהגענו לסן מרטין הגשם לא פסק, כך שבילינו את הערב בצימר, ואולי אפילו הרגשתי במידה מסוימת אחריות על כל ה"שיבוש" הזה, כי אני תיכננתי את המסלול ?!.
בדרך לסן מרטין, עדי אמר לי: "אמא אל תתבאסי בגלל מזג האוויר",
ובאותו הרגע הבנתי שאני לא רק מבאסת את עצמי בקיטורים על מזג האוויר, אלא גם את היקרים לי.
(לפעמים אנו זקוקים שמישהו יהדהד לנו את עצמנו) והחלטתי שאני מפסיקה לקטר ונהנת ממה שיש.
למחרת, החלטנו לחזור לברילוצ'ה בדרך אחרת, דרך הפארק הלאומי לנין, דרך כורכר.
מנהלת הצימר המליצה בחום לעבור בדרך זו, שאלה אם יש לנו רכב 4X4, אמרנו שלא.
שאלנו אם מכונית פרטית תעבור, והיא בחצי ספק אמרה כן.
לא שאלנו הרבה שאלות, כבר נסענו עם הרכב הזה בדרך כורכר ולא צפינו כל בעיה ויצאנו לדרך.
ואני..... יוצאת בידיעה ברורה שאני משנה גישה והולכת ליהנות ומזג האוויר לא ישבור אותי, כנראה שמזג האוויר הבין שהוא כבר לא מאיים עלי וגם הוא שינה גישה.
הגשם פסק, הערפל התפוגג והעננים החלו להתפזר ופתאום התחלתי לראות דברים אחרת,
מצאתי את עצמי עוצרת כל דקה ומצלמת כבשים, גשרים, בתים וכל מה שתפס את עיניי,
לפתע הכל נראה לי יפה ומדהים!
דרך פארק לאנין
צילום: דורית גנשר
והחבורה הצעירה שישבה מאחור דאגה למוסיקה טובה, מצב רוח טוב, הרבה צחוקים, נהנים מהנוף עד ש......
אנו מבחינים, שהדרך מתעקלת ועולה על פסגת ההר, וככל שאנו מטפסים אנחנו נכנסים לפסגה מושלגת,
אין אפשרות לחזור אחורה, אין נפש חיה באזור , זה רק אנחנו, ההרים והשלג.
ובשבריר שנייה, ההתלהבות והסקרנות שלי מהנופים התחלפה בחרדה ופחד והרגשתי איך החום עולה ומתפשט בגופי, מה עושים???!!!.
התחושה הזו מוכרת לי מפעם... ( צרוב אצלי זיכרון מלפני שנתיים של נסיעה בשלג בכביש ירושלים-שהייתה מאוד מסוכנת) הגוף זכר את האימה אז....
צילום: דורית גנשר
הבנתי שאני בחרדה, החלטתי להיות בו קצת, נשמתי עמוק וככה בשיא החרדה החלטתי שהולכים ליהנות מהחוויה וביקשתי מבעלי שיעצור את הרכב.
יצאנו מהרכב, החבר'ה שיחקו בשלג, הצטלמנו , הוקסמנו מהנוף המושלג ...וחזרנו לרכב.....חייבים לרדת מהפסגה מתישהו.
סמכתי על אישי האהוב, שיוריד אותנו בבטחה מההר, ותוך כדי נסיעה הבנו למה המנהלת שאלה אותנו אם יש לנו רכב 4X4.
המשכנו בנסיעה וככל שהתקדמנו עם הדרך, מזג האוויר הפעם התקדם יחד איתנו, העננים התפזרו, השמש ביצבצה לה, והחלטנו לחבור בחזרה לדרך שבעת האגמים ולהנות מהיופי שלא ראינו יום קודם.
שוב דרך שבעת האגמים
אז איך מאורעות היום הזה הם מטאפורה למה שקורה לנו בחיים?
1. אני טוענת שבעיה נוצרת כאשר המציאות לא מתקיימת לפי התוכניות שלנו.
לעיתים, על המשקפיים שדרכם אנו מתבוננים על העולם מצויירים "עננים, ערפל, גשם", שמונעים מאיתנו לראות את הדברים הנוספים שיש..."העננים, הערפל, והגשם" אלו המחשבות שלנו שמתמקדות ב"קודר" במה שאין, ומכניסות אותנו לבאסה.
בכל רגע נתון יש לנו אפשרות בחירה!
או להמשיך להתבאס או להנות, ללמוד, להתפתח ממה שיש.
ברגע שהבנתי שאני "מקטרת", מפני שהיה לי קשה ליהנות מהנוף המעורפל, (למרות כשהיום אני מסתכלת על התמונה -הראשונה בפוסט- היא נראית לי קסומה והכי יפה) והרי הקיטורים שלי לא ישנו את מזג האוויר,
בחרתי ליהנות ממה שיש.
וה"מה שיש" שהיה לי, היה שווה מבחינתי יותר מהנוף, זה הביחד באוטו עם החבורה הצעירה שלי ששרו,
שהיו במצב רוח נפלא, שצחקו, שלימדו אותנו משחק קלפים ששיחקנו בצימר בערב הגשום, זה הביחד!
אז אם לעיתים, קשה לכם לראות את מה שיש, תשאלו אחרים מה הם רואים באותו רגע וכך אולי יתאפשר לכם להרחיב את "טווח הראייה שלכם"- אני קוראת לזה לראות "תמונה פנורמית" על המצב.
2. לא להיבהל מהרגשות- רגש זה תחושה זו חוויה, לראות ברגשות הזדמנות לצמיחה והתפתחות.
3. רציתי לראות פסגות מושלגות מצאתי את עצמי במרכז הפסגה- ההתמקדות בהנאה מהרגע ומהדרך הובילה אותי לפיסגה. לכן ממליצה להתמקד בדרך וליהנות ממנה, סביר להניח שהדרך תוביל אותך לפיסגה, וכשמגיעים אליה חווים את מגוון הרגשות מהתלהבות וסקרנות ועד חשש וחרדה, השאלה מה בוחרים לעשות בעקבות רגשות אלו.
אז המציאות לרוב משבשת לנו את התוכניות- הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא להתאים את התוכניות שלנו למציאות.
היום אני יכולה לסכם ולומר שהדרך לסן מרטין הייתה מדהימה גם בגשם וגם בשמש-זכינו לראות את שתי האפשרויות :).