אתמול בחדשות הערב שודרה כתבה על ילדים הסובלים ממשקל עודף או עודף משקל,
(שכל אחד יבחר את הניסוח המתאים לו).
הכתבה הזו החזירה אותי 10 שנים אחורה ואפילו יותר, כשבני האמצעי התמודד עם עודף משקל. העלייה שלו במשקל התחילה סביב כיתה ג'.
ות'אמת, לא ממש ידעתי איך להתמודד ומה לעשות. כל הזמן שמעתי מהסביבה, משפחה, סבתות, חברים שעלי לעשות משהו בנידון. יש כאלו שאמרו לבן שלי שהשמנה זו מחלה, והייתה אחת שהרחיקה לכת ואמרה לי "את אמא לא טובה- אם את מאפשרת לילד שלך להגיע למשקל הזה" , ד.א. אותה אחת כבר לא חברה שלי.
ואני.....אני החלטתי להקשיב לאינטואיציות שלי, שאז לא ידעתי אם הן נכונות או לא,
אבל כן ידעתי שאני רוצה שהבן שלי יחווה דימוי עצמי גבוה ותחושת ערך ללא קשר למשקל שלו,
מה שגרם לי לקבוע לעצמי ולאחרים כמה כללים: 1. לא להעיר לו על המשקל- יצאתי מנקודת הנחה, שהוא מבין, מרגיש וחווה לבד את הקושי עם המשקל,
גם ידעתי שהסביבה דואגת להשמיע לו את זה, ולכן אין צורך להזכיר לו כל הזמן את הבעיה...כי זה ישיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, גם יפגע בדימוי העצמי וגם יפעיל את האוטומט של מנגנון הגנה שמכניס למצב של התנגדות.
לכן, בחרתי לא לדבר או להעיר לו על המשקל שלו, לא בדקתי לו את הצלחת , ובעיקר ביקשתי מהסביבה הקרובה שלא תעיר לו או תמנע ממנו מאכלים שלאחרים כן מותר...ובטח ובטח שלא תגיד לו שהוא חולה.
הבן שלי לא חולה!!!! גילוי נאות, כשאני הסתכלתי על בני, המשקל שלו ממש לא הפריע לי, אולי אפילו לא ראיתי את זה. ראיתי אותו, את האישיות שלו, את חוש ההומור שלו, את שמחת החיים שלו והקסם הרב שניחן בו ויש לו הרבה קסם!.
שנת 2007- בבר מצווה
2. שידרתי לו אמונה ביכולות שלו-כל הזמן אמרתי לו, שאני מאמינה בו, ביכולות שלו, בנחישות שלו, ביכולת ההתמדה שלו (גם ציינתי בפניו כל הזמן עובדות מהמציאות , שמבטאות את יכולות אלו), תמיד הרגשתי שהספר בדולינה נכתב עליו, מה שרצה הוא השיג, ולכן האמנתי בו -באמת, שכשהוא יחליט לעשות שינוי הוא יצליח ואני אעזור לו ואתמוך בו.
ואז הגיע הרגע, במעבר לחטיבת הביניים וקצת אחרי הבר מצווה שלו הוא ביקש לרדת במשקל.
3. הוא לא ירגיש יוצא דופן- הוא ביקש ממני לקבוע לו פגישה עם תזונאית כדי לרדת במשקל.
קבענו, נפגשנו, הוא ביקש ממני להיות נוכחת בפגישות.
רק מלשמוע את ההמלצות שלה הבנתי שזה הולך להיות ממש קשה, וכששמתי את עצמי במקומו, שאלתי את עצמי אם אני הייתי יכולה לעמוד בדרישות שלה?! יכולתי להרגיש על בשרי עד כמה זה קשה.
היה ברור לי שהוא לא הולך לעבור את זה לבד, והשינויים יחולו על כל בני הבית- כי זה יותר בריא!!!
ולא כי הוא צריך לרדת במשקל ובגללו כולם הולכים "לסבול", לכן אם מותר לו חטיף אחד ביום אז גם לאחים שלו מותר חטיף אחד ביום.
מה שטוב עבורו בטוח טוב גם עבורנו, והשינויים בהרגלי האכילה חלים על כולם, לא היו לו הגבלות בשמחות וימי הולדת, היה חשוב לי שהוא ירגיש כמו כולם.
4.להקשיב לו, להקשיב לאינטואיציות שלי ולהיות רגישה למצוקה שלו- ואז הוא שמע על תוכנית הרזיה לילדים (במקרה ציינו את שמה בכתבה) הוא ביקש להצטרף, בהתחלה התלהב ...ומפגישה לפגישה ההתלהבות דעכה....ואני הרגשתי אותו והבנתי אותו...כשהגעתי אתו לשם התכווצה לי הבטן.
למה? כי דרך החוויה הלא מדוברת של הבן שלי חוותי ואני מאמינה שגם הוא חווה: 1. חוסר כבוד או חוסר התחשבות- כששקלו את הילדים על המשקל, זה היה מול כולם. ראיתי איך הוא נבוך מהמעמד הזה, ומתכופף עם גופו קדימה להסתיר את המשקל, כדי שהאחרים לא יראו את המספר על הצג.
למה צריך לשקול אותו לפני כולם?
אתם נשקלים לפני כולם ומשתפים את האחרים במשקל שלכם?
מישהו שאל אותו אם היה רוצה להישקל בפרטיות או לפני כולם?
2. חוסר עידוד- הוא באמת השתדל ורצה לרדת במשקל וכשהצליח לרדת 100גר או 200 גר, לנו זה נשמע כלום אבל עבורו זה היה הישג, ראיתי במבט עיניו איך הוא מחכה ליחס מהרופא המטפל שיגיד איזו מילה טובה-שלא הגיעה.
אני כמובן, שוחחתי עם הרופא בצד וביקשתי שיפרגן לו על המאמץ אך זה לא קרה.
3. חוסר התאמה- היה משהו בפעילות הגופנית שריכז ילדים (בנים בנות יחד) , בגילאים שונים "מתגלגלים" (סליחה על הניסוח) ככה זה הרגיש לי, שבקושי רצו, והתנשפו.... והיה משהו של חוסר התאמה בין הפעילות הספורטיבית לבן גיל הילד ולעניין שלו , בעודי צופה אמרתי לעצמי זה לא המקום הנכון עבור הבן שלי.
הוא צריך לשחק עם החברים שלו בפעילות שתואמת את הגיל.
אחרי הפגישה החמישית הגענו להחלטה משותפת, שאת החוויה הזו אנחנו מסיימים.
היה ברור שיש למצוא דרך אחרת.
הדרך שאני מצאתי, ושהתאימה לו היא להכניס הרגלים בריאים הביתה אבל בעיקר למצוא פעילות ספורטיבית שהוא ייהנה ממנה, פעילות שיהיה לו כייף ללכת אליה ושהוא יפגוש בה חברים.
כבר סיפרתי לכם, שיחד עם עודף המשקל הוא ניחן בשפע של קסם, ולשמחתי גם היה מקובל חברתית...
אז החברים שלו בכיתה ביקשו ממנו להצטרף לנבחרת הכדור -יד כי היה חסר להם שוער מחליף. הוא התלבט, הם התעקשו ואני תמכתי ועודדתי...בעיקר בגלל החוויה החברתית.
הוא הצטרף לנבחרת, התחיל אימונים, הלך למשחקים....כל המשפחה נסעה לכל משחק לעודד ואני עם הדרבוקה לעשות הרבה רעש :-) גם כשנכנס בתור מחליף רק ל-5 דק'. עודדנו אותו והרבה במיוחד בעצירות הגולים שלו, וגם באלו שלא הצליח לעצור עודדנו על הביצועים והמאמצים שלו.
מהר מאוד הוא עבר להיות שוער ראשון, נהנה מהמעמד החדש והכישרון שהתגלה....ויחד עם זאת הוא התחיל לאט לאט להשיל את המשקל העודף.
כשהוא הגיע לתיכון...המידות שלו ירדו במהירות ...והוא התחיל ליהנות מהמראה החדש שלו,
גם אני נהנתי... הוא חתיך הורס :-)
ושומר על משקל יציב עד היום!
ד.א. הוא מתמיד גם בתפקיד השוער בכדור יד. נחוש ומתמיד, אמרתי לכם?!!
ולמה אני כותבת את כל זה?
1. כדי שתבינו מה הילד עובר, תקשיבו לו, נסו לגלות אמפתיה גם ככה קשה לו.
אתם התמודדתם או מתמודדים עם הרצון להוריד 2-4-6 ק"ג או יותר ? איך הולך לכם? קשה?
אז נסו להבין מה עובר על הילד.
2. עודדו את הילד, תתמכו בו ותאמינו, תאמינו, ושוב תאמינו בו!!!
דווקא בתקופה כזו מאתגרת הם זקוקים למישהו אוהב, תומך ומבין!
3. תראו את האישיות שלו, יש בו הרבה איכויות, רק צריך להסתכל ולהקשיב, תראו את העוצמות שלו, את
היכולות שלו ותשקפו לו אותם, כל הזמן..הוא יזדקק להם כשיבחר לעשות את השינוי....כל שינוי.
4. ובטח אל תהפכו את הנושא הזה לשדה קרב- כי במלחמה הזו הילד תמיד ינצח!!!
בן אהוב שלי, תודה שהסכמת שאשתף , גאה בך!
אוהבת אותך תמיד!
חשוב לי לציין שהכתוב מבוסס על החוויה האישית שלי ואלו אינן המלצות לטיפול.
לגבי התוכנית שבני השתתף בה היא הייתה לפני 8 שנים בערך ולכן יש להתייחס לחוויה שלי שם בהתאם.