היום אנחנו חוגגים 4 שנות נישואים. 1.6.2014 היה אחד הימים המרגשים, היפים ובעיקר המוגשמים שלי. כשנישאתי בפעם הראשונה... גרתי בקיבוץ. הייתי בת 23.5. כשהודענו בקיבוץ שאנחנו רוצים להתחתן, אמרו לנו שעוד זוג ביקש להתחתן באותו הקיץ, וכדי לחסוך בעלויות התבקשנו לקיים את החתונה יחד עם הזוג הנוסף. לכל חג ואירוע מתכנסת בקיבוץ וועדה, וכך היה גם לגבי החתונה. ככה היה פעם... נבחרה וועדת חתונה, שתיכננה ואירגנה את הההההההכל!. לא הייתי מעורבת באיזה אופן תתקיים החתונה, מי יישא דברים ובאיזה סדר, מה התוכן, באיזה מיקום, מתי, וגם לא הייתי מעורבת לגבי סוג המוסיקה, בחירת הצלם וכו'. הכל הוחלט עבורי. כך הרגשתי. הרגשתי כמו בובה על חוטים. הרגשתי שקופה- לא רואים או שומעים אותי. הרגשתי מנוהלת ע"י אחרים. ולא רק שהרגשתי כך, בכלל לא חשבתי שיש לי אופציה אחרת. לא חשבתי שיש אפשרות לחשוב אחרת, לא חשבתי שיש לי אפשרות להגיד לא! המחשבה שלא יאהבו אותי הייתה יותר כואבת מהמוות, לא חשבתי שיש לי אפשרות להביע את רצונותיי, לומר "כזה אני רוצה!", ולא רק לומר, אלא לפעול אחרת. התחתנתי באוגוסט 1986, ת'אמת.....לא ממש אהבתי את החתונה שלי. לא התרגשתי ממנה. לא שמחתי בה. הרגשתי חלק מהצגה שאני לא שייכת אליה. אין לי זיכרון טוב ממנה. לא הבנתי למה כל-כך מתרגשים מחתונה. (בפנים הרגשתי שפיספסתי משהו מהחוויה הזו, ולא ידעתי מה ולמה). מהחתונה הזאת זכורים לי בעיקר שני דברים: 1. אני זוכרת את הנשיקה שחמי (ז"ל) נתן לי על הלחי מיד בתום החופה, נישק ונעלם. אני נותרתי עם חיוך קל, הקרח נשבר. למה הנשיקה התמימה שלו זכורה לי כל כך חזק? כי במשך 5 שנות הזוגיות, לפני החתונה, חמי נמנע מהפגנת חיבה, הוא טען שזה גורם לפינוק. אך מאותו רגע של הנשיקה אחרי החופה, נרקמה בינינו מערכת יחסים מופלאה! זה סיפור לפוסט אחר. 2.הדבר השני והעיקרי, שאני זוכרת מהחתונה שלי- זה את הבכי. כן, כן.....את הבכי שלי! אני זוכרת שרוב הזמן בכיתי בחתונה. בחתונה שלי, בכיתי יותר מאשר צחקתי. אז חשבתי שאני בוכה בגלל התסרוקת והשמלה. לא אהבתי איך שנראתי. אומנם עשיתי לפני החתונה תסרוקת "ניסיון", הספרית אספה לי את השיער ועשתה משהו ב"כאילו". ואני שואלת אותה..." אבל איך זה יראה באמת?" והיא ענתה: " אה..עשיתי בערך, כדי שתהיה לך הפתעה ביום החתונה." הסתפקתי בתשובה שלה...מתוך פחד. פחד להגיד את מה שאני רוצה, גם לא חשבתי שיש לי יכולת לעמוד על שלי ולדרוש את זכויותיי. וואלה..... היא באמת צדקה, הייתה לי מה זו הפתעה ביום החתונה!!! היא בנתה לי מגדל על הראש. לא אהבתי... אמרתי לה...בעדינות היא כעסה ...ממש כעסה, ופירקה בכעס את כל מה שבנתה. שוב למדתי שאני צריכה לשתוק. התחלתי לבכות.... האיפור נמרח, והיא כעסה עוד יותר (המוכשרת הייתה גם מאפרת). בעיניי, נראתי לעצמי זוועה... היא סירבה לעשות משהו אחר. הזמן התחיל לדחוק, הבנתי שאני מאחרת לחתונה, נראתי ממש צרה.... אמרתי לעצמי שכבר עדיף להחזיר לראש את היצירה שלה. אמא שלי הרגיעה, אותה, את הספרית, והיא בנתה הכל מחדש. יצאתי מהמספרה בוכייה.... התבאסתי שהיום הכי חשוב שלי, שאמור היה להיות הכי שמח. הפך לסיוט.
חתונה ראשונה, 1986
כנראה שהפתיחה הזאת לנישואים הייתה סימן לבאות. היום אני חושבת שהבכי נבע ממקור אחר. בעצם, אני יודעת! היום אני יודעת, שאז.... לא הקשבתי ללב שלי. למעשה, אז לא ידעתי מה זו אהבה. לא ידעתי איך יודעים כשאוהבים?!. אז סיפרתי לעצמי, שאני אוהבת, שכנעתי את עצמי והאמנתי בזה. אז (בעבר) ... לא היה לי אומץ וביטחון עצמי. אז פחדתי להגיד: "כזה אני רוצה!" ולעמוד ולדרוש את מה שחשוב לי. אז (בעבר) ... לא היה לי אומץ להגיד "לא" כשדברים לא נראו לי, כי חשבתי שאחרים יודעים יותר טוב ממני, או "ירחם השם" לא יאהבו אותי בגלל זה. לא היה לי אומץ להגיד לא לרעיון להתחתן עם עוד זוג, ולתכנון החתונה שלא התאים לי. לא היה לי אומץ להגיד לא לספרית ש"הרסה" לי את התסרוקת, את מצב רוח ואת היום.
בעיקר לא היה לי אומץ להודות בפני עצמי שהלב שלי בכלל אהב מישהו אחר. לא היה לי אומץ להגיד לאחר, שאני אוהבת! כל הזמן סיפרתי לעצמי שאני אוהבת את מי שאיתו התחתנתי, והאמנתי לסיפורים שסיפרתי לעצמי. למעשה הרבה פעמים לא היה לי אומץ, כי לא ידעתי מה אני באמת רוצה. לא ידעתי מה אני מרגישה. חשבתי שאני אוהבת....יחד עם זאת שאלתי את עצמי: "איך יודעים כשאוהבים?"
בגיל 40 התגרשתי. למדתי להגיד "לא!". למדתי להגיד את מה שחשוב לי גם אם זה נשמע טיפשי! למדתי להגיד את דעתי גם אם אחרים לא מסכימים איתי. למדתי שלא כולם חייבים לאהוב אותי...זה לא עושה אותי פחות. בעיקר למדתי להקשיב ללב שלי ולהיות אני! למדתי להגיד "כזה אני רוצה!"ו...להשיג אותו! הרגשתי על פסגת העולם! התאהבתי בעצמי. בגיל 40 פגשתי אחר. פגישה שרק היקום יכול לייצר (זה כבר סיפור להרצאה) התאהבתי. כבר לא פחדתי להגיד שאני אוהבת....אז אמרתי לו. בגיל 50 התחתנתי בשנית. הפעם ידעתי שזה יהיה אחרת. כמו שאני רוצה! ידעתי שהפעם אתחתן עם שמלה לבנה ותסרוקת כמו שחלמתי. בחרתי שזה יהיה מול הים בשקיעה. בחרתי את הצלם והדייג'יי. בחרתי את השירים והמוסיקה לריקודים. בחרתי את המקום, הצבעים, העיצוב והאוכל. בחרתי את הלוקשיין. הפעם אף אחד ניהל אותי. הפעם זה היה בשיתוף פעולה מלא ומושלם עם האיש, שהלב שלי בחר, והלב שלו שבחר אותי. ואז הגיעו קולות של האנשים שבאמת אוהבים אותי עם כוונות טובות (התוצאות לרוב גרועות): "מה ??? בגילך חתונה??? עם שמלה לבנה??!!!" "איזו פאתטית!!." "זה ממש מביך!!!" "חשומה" (בושה במרוקאית) ולרגע התבלבלתי ושכחתי את עצמי ושאלתי אותי ואותו..."אולי אני באמת פאתטית??!!!." אישי היקר, החזיר אותי לעצמי. ואמר שנעשה את זה כמו שאנחנו רוצים, למי שלא מתאים שלא יבוא. הילדים שלנו תמכו ועודדו, יותר מזה לא הייתי צריכה. זכרתי את ההתנסות הקודמת, חתונה שלא אהבתי ושבכיתי יותר מאשר צחקתי. והנה היקום מזמן לי הזדמנות נוספת. אני מבינה שבחיים האלו אין חזרה גנרלית! יש לי מופע חד פעמי! ידעתי שאם לא אעשה את זה כמו שאני באמת רוצה, אני אצטער על זה כל חיי. הפעם הקשבתי ללב, והוא ממש התרחב. ואם שאלתי איך יודעים כשאוהבים? לא יודעים! פשוט מרגישים! הייתה חתונה שאמרתי עליה: "כזה אני רוצה!" ויותר מזה, הייתה חתונה יותר ממה שדמיינתי, עם שמלה לבנה ושמחה גדולה בלב. צחקתי המון, נהנתי, הייתי בעננים. פתאום הבנתי ... לא פתאום הרגשתי את החוויה שפספסתי בפעם הראשונה. כאן למדתי: 1. להקשיב ללב- הוא יודע מה נכון עבורי. איך אני יודעת שאני מקשיבה ללב? הוא פשוט מתרחב. למדתי, שאם הבחירות, הפעולות, המעשיים שלי מכווצים אותי-הלב שלי לא נמצא שם. 2. להקשיב להתנסויות של החיים - הבנתי שיש לי התנסות שחוזרת על עצמה, יש לי כאן שיעור. התנסות שחוזרת על עצמה, שכיווצה אותי עלי לבדוק מה אני עושה אחרת. לעיתים, היקום מספק לי הזדמנויות לתיקון. ההתנסויות שחוזרות על עצמן הן הזדמנויות שהיקום מספק לי.
חתונה פרק ב', 2014 צילום: יוסי מסה
היום...היום בדיוק אנחנו חוגגים 4 שנות נישואים ! 11 שנות זוגיות. מאז למדתי להגיד "כזה אני רוצה!" ולהשיג אותו. וכשאני לא משיגה...אני לפחות יודעת שניסיתי. אני חיה את חיי בהגשמה. כיום, השליחות שלי לעזור לאחרים לחזק את הביטחון העצמי שלהם, לעזור להם להחזיר לעצמם את האומץ שאיבדו במהלך החיים, ולהוביל אותם לחיות חיים מתוך הגשמה. כי בחיים האלו אנחנו עוברים פעם אחת!
ואתם...אתם : 1. תקשיבו להתנסויות שהיו לכם בחיים, יש להם תפקיד בחייכם שלכם...הם באו לדייק אתכם ולהראות לכם את הדרך! 2. תקשיבו ללב שלכם, הוא יודע מה נכון עבורכם. 3. אל תתנו לקולות של אחרים להסיט אתכם מהדרך. 4. אם בפעולות ובמעשים שלכם אין אהבה-עדיף שלא תעשו.
איך הפכתי מ"לא יודעת" ל..."כזה אני רוצה!" על זה אני מספרת בהרצאה "כזה אני רוצה!" מוזמנים לעקוב באתר שלי www.Dorit-Gensher@co.il או בקבוצה בפייסבוק "להיות במיטבך"
תחגגו את החיים...אנחנו פה בשביל זה! באהבה גדולה דורית גנשר MS.c- להיות במיטבך ולהגשים חייך.