"קורונה אהובתי" מה באת להגיד לי? מה המסר שלך אלי? באיזה מבחן את מעמידה אותי?

אתחיל בזה שאני לא אדם דתי, אני כן אדם מאמין. אני מאמינה שיש "אלוהים", בורא, יקום, כל אחד יבחר את מה שמתאים לו. בגדול אני מאמינה שיש אנרגיה הרבה יותר גדולה מאתנו. ליקום הזה יש חוקים משלו, הם נצחיים ומתקיימים בכל רגע נתון, אם נכיר בהם ואם לאו. החוקים האלו נקראים חוקים רוחניים. חוק-מדבר על קביעה מסויימת איך העניינים מתנהלים, רוחני- לא ניתן להוכיח בכלים מדעיים את אותם קביעות. לפי תפיסת עולמי הגוף הפיזי שלנו הוא בית מעבר של הנשמה, והוא זמני. הנשמה היא נצחית, היא מגיעה לעולם הזה רק כתחנת מעבר והכנה לעולם הבא. רסיסי הנשמה שלנו חוזרים לכאן על מנת לעשות תיקון. לכן, בקבלה אומרים שהעולם שלנו הוא עולם של תיקון. עולם שבו עלינו לשפר את עצמנו, לגלות בנו מידות נעלות. לכל אחד מאתנו יש תפקיד בעולם הזה, וייעוד משלו. לכן אנחנו כל-כך שונים. רק מה, אנחנו לא יודעים מה התיקון שלנו, מה הייעוד שלנו.

לא מזמן שמעתי הרצאה של Dolores Cannon , שאלו אותה: למה כשאנחנו מגיעים לעולם הזה אנחנו לא מגיעים עם הידיעה מה עלינו לתקן? היא ענתה: זה כמו שאנחנו לא מגיעים למבחן עם כל התשובות מראש.

זה בדיוק כך גם בחיים. אנו מגלים את התכלית שלנו, את הייעוד שלנו, את התיקון שלנו דרך המסע שאנחנו עוברים. התיקון שלנו נמצא בתחומים, מקומות ומול אנשים, שמאתגרים אותנו. המצבים האלו קוראים לנו לגלות בנו מידות נעלות. ולכן עלינו ללמוד להקשיב. להקשיב לאותם תחומים, אנשים, מצבים ומקומות מאתגרים. להקשיב לכאבי הגוף ולמחלות- מחלה היא שפה שאיתה הגוף והנשמה מדברים אתנו. לכן אני רואה: באתגר- למידה, בכישלון- הזדמנות לשיפור, בקושי -צמיחה. מהמקום הזה, כשמגיע קושי או אתגר לחיי, אני מבינה שיש לי כאן מסר, שיעור, למידה. ולכן אני שואלת: מה זה בא להגיד לי? מה עלי לעשות אחרת? מה עלי לשפר? איזו מידה נעלה חסרה בי?

ואז באה הקורונה, ונתנה לנו חתיכת כאפה לפרצוף, טלטלה לנו את כל היסודות, והעמידה לנו במבחן את כל המחשבות, תפיסות, דעות, אנשים, מצבים שיש לנו בחיים. ואני "צעקתי", טוב לא נגזים לא צעקתי, אמרתי בכל מקום שרק יכולתי "הקורונה זו מתנה"!! אני רואה איך כל העולם מושבת, מנותק ומבודד, חיות טבע משוטטות בערים, שמים ואוויר נקיים, מים צלולים בנהרות, משפחות מתאחדות, אולי גם מתפרקות... חלק מהעסקים קורסים ואנשים מדווחים על משברים.... בהחלט הגיע משהו שאומר לנו לעצור ול"חשב מסלול מחדש"!! ואני בהתרגשות גדולה, מבינה שקורה כאן משהו גדול. מרגישה שיש כאן אנרגיה מלאת הזדמנויות, של שיעורים ולמידות- אני רואה בזה "מתנות", אז אמרתי שיש לנו כאן מתנה גדולה. ואהו...ומה שאני חטפתי על כזו אמירה!! כתבו לי: "איך את מעיזה להגיד שזו מתנה...כשהכל קורס?" לא מעט הגיבו בפליאה , יש שהגיבו בבוטות, חלק בחרו לנתק מגע. אמרו לי בעדינות, לא להשמיע את קולי בקול רם. חשבתי לעצמי, "האם אני משוגעת הכפר, שמסתובבת עם כובע מוזר" , שמסתיר לה את העיניים, שלא רואה מה שאחרים רואים, שעליה כולם מסתכלים, שחושבת כל כך שונה משאר האנשים?? אולי כן ואולי לא. אולי אני שונה...זה ממש לא משנה, כפי שכתבתי אני רואה בקושי הזדמנות. זו תפיסת עולם, שמקורה בראיית הטוב, בהתפתחות וצמיחה. יש חוק רוחני, "חוק הקארמה" או חוק הסיבה והתוצאה, שאומר שכל פעולה יוצרת כוח אנרגיה החוזר אלינו בצורה דומה. החוק הזה אומר שכל מה שאנחנו שולחים ליקום חוזר אלינו בחזרה- לכן גם מכנים אותו כחוק ה"בומרנג", הוא פועל כבומרנג לחיוב ולשלילה. משתמע מכך שהגיע אלינו מה ששלחנו אליו. אז כשמגיע אתגר או קושי לחיים, במקרה הזה קורונה, אני תמיד שואלת את עצמי: 1."מה אני יכולה ללמוד מההתנסות הזו?" 2. "מה המסר שהיקום שולח לי?" כי לרוב כשמגיע קושי לחיים אנחנו לא תמיד מצליחים לקשר בין המחשבות שלנו והמעשים שלנו לבין התוצאה שמגיעה. ואח"כ אני שואלת: 3. "איך אוכל להפוך התנסות זו למועילה לזולת?" אם יש לי תשובות או תובנות שיכולות לעזור לאחר אני משתפת, מה שגורם לי בשנים האחרונות לכתוב הרבה בפייסבוק. בדרך זו, שבה אנו רואים את היתרונות מההתנסות המאתגרת אנו הופכים אותה ללמידה עבור אחרים אנו "פורעים את חוב הקארמה שלנו", ובכך הופכים ומשנים את הקארמה להתנסות חיובית.

זה מה שחוק הקארמה אומר.

הקורונה, כמו כל אתגר, הציבה בפני שאלות, ברמה האישית כמו מה המסר שלה אלי? מכיוון שהקורונה שיתקה את כל העולם- ברור שקורה פה משהו בסדר עולמי גדול! יש כאן מסר לאנושות כולה. אולי הגיע הזמן שנבין שכולנו רקמה אנושית אחת?! אז שאלתי שאלות גם ברמה הגלובלית. מה שגרם לי לכתוב פוסט שפורסם ב- 5.3.2020 שנכתב בספונטניות פוסט, מהרהורי ליבי, על המצב החדש שפקד אותנו. פשוט כתבתי מה שעלה בראשי, שאלתי את השאלות שהעסיקו אותי, במטרה לגרום לאחרים לעצור, להתבונן ולשאול שאלות בהסתכלות פנימה. כתבתי פוסט "קורונה אהובתי" כי ככה אני רואה אותה. הכתיבה הייתה ספונטנית ואינטואיטיבית, השתעשעתי בצילום סלפי עם מסכת פנים, העלתי את הפוסט בפייסבוק ויצאתי לסדנה של 8 שעות. בזמן הנהיגה לסדנא חשבתי על מה שכתבתי, עלו בראשי כמה רעיונות לשינויים ודיוקים, והבטחתי לעצמי שאתקן את זה בערב. בסדנא העברתי את הנייד למצב מיוט- השתק.

וזה הפוסט שכתבתי:

אחרי 8 שעוות אני מסיימת את הסדנא, פותחת את הנייד על מנת להתחבר שוב לעולם, המסך נדלק ואני מוכה בתדהמה מכמות ההודעות שנשלחו אלי. כולם מתייחסים לפוסט חלקם שואלים אם זה שלי ואם אני כתבתי....? אני לא מבינה מה קרה, עדיין לא קלטתי את מהירות ההתפשטות של הפוסט.

מגיעה לביתי בשעות הערב...ההודעות לא מפסיקות להגיע, זה ממשיך גם למחרת בבוקר. אני מרגישה שאוחזת בי בהלה, חשה כאבי בטן בלתי מוסברים והתרגשות שבאה לידי ביטוי גם ביום למחרת. לא ידעתי לבטא במילים את מה שאני חווה. למה אני מרגישה סוג של איום או בהלה?!! בימים שאחרי, הבנתי, שכנראה ככה מרגישים, כשמאבדים שליטה. הפוסט הזה לימד אותי הלכה למעשה מה זה וראליות, הוא התפשט בדיוק כמו הנגיף. הוא עבר במהירות שיא בין ארצות, ימים ויבשות תוך 24 שעות. לא רק זה, כשנגיף מתפשט, לא תמיד יודעים מה המקור...זה מה שקרה גם עם הפוסט. הפוסט התפשט כל כך מהר, שלא הייתה לי על זה שליטה. היה לי ברור שאת הטקסט כבר לא אתקן. הפוסט פשוט יצא החוצה או כמו שאומרים "הסוס ברח מהאורווה". קיבלתי הרבה מחמאות ותגובות מפרגנות, מאנשים מהארץ ומעבר לים, מאנשים שאני לא מכירה, אנשים טובים שדאגו לשמור לי על זכויות יוצרים ותייגו אותי בכל פעם שנתקלו בפוסט, שהוצג כאנונימי. התיוג של אותם אנשים טובים חשפו אותי לתופעה פחות נעימה, שהרבה אחרים, ידועים יותר וידועים פחות, פרסמו את הפוסט הזה אצלם או תחת שמם, חלק לקחו עליו בעלות, הטקסט אפילו הגיע אלי מנוסח בלשון זכר. בהתחלה עוד ניסיתי לבדוק איך אני מנהלת את הסיטואציה, ואיך אני מגיבה לתופעה הזו? הבנתי שזה רק יזלול ממני אנרגיה. ואז בדקתי איך אני מרגישה מול זה? אני מתבוננת על עצמי מבחוץ ושמה לב שאין בי כעס, אין רצון לנקמה או קריאה למלחמה. לא הרגשתי שגנבו לי משהו. לא הרגשתי צורך לזעוק לעולם "זה שלי". האמת הייתה אצלי בפנים, את האמת שלי אף אחד לא יכול לקחת ממני. הופתעתי משלוות הנפש שלי מול התופעה. זה היה רגע שהבנתי שהאגו לא מנהל אותי!!! התרגשתי ממש מאנשים שהרחיבו לי את הלב, בעיקר אנשים זרים שאני לא מכירה, ששלחו הודעה רק כדי להגיד מילה טובה. הוויראליות של הפוסט גרמה לי להרגיש כמו בתוך צונאמי!! אך יחד עם זאת נתנה לי תשובות לשאלות ששאלתי. 1. אני ממש לא משוגעת הכפר- יש לי תפיסת עולם שלא מתאימה לכולם. רציתי לגרום לאנשים לעצור ולחשוב וכנראה המילים שלי נגעו באנשים שהתחברו לתפיסת העולם הזו. 2. להמשיך להשמיע את קולי- זה מקום שאני מאפשרת להביא את עצמי לידי ביטוי ולממש את הפוטנציאל שבי. ההתנסות בעצמי הינה פעולה משוחררת לחלוטין מחשש ומפחד, משוחררת מהצורך בביקורת, באישור חיצוני ומהרצון לזכות בהערכה חיצונית. ברגע שאנו פועלים מהמקום הזה, אנחנו מושכים אלינו אנשים ודברים שאנחנו רוצים בהם, וההצלחה מגיעה בקלות וללא מאמץ- כן זה גם חוק רוחני הנקרא "מימוש הפוטנציאליות הטהורה". פאולו קאלו כתב: "כשהאדם באמת רוצה משהו היקום מיד נחלץ לעזרתו". 3. ייעוד או שליחות- לא אחת אני שואלת את עצמי אם אני בייעוד או בדרך, מה שגורם לי ללמוד הרבה ולהתנסות בהרבה תחומים ולנסות הרבה כישורים: אני מצלמת, מציירת, כותבת, מטפלת, מרצה, מנחה קבוצות, וכל זאת, כדי לראות לאן הנשמה שלי מתחברת- בינתיים לא מרגישה שאני צריכה או רוצה לבחור, די נהנת מכל העולמות ואולי זה הייעוד שלי?! בשנים האחרונות, הכתיבה תפסה אצלי מקום, ושאלתי את עצמי אם זה הכיוון, הרגשתי שהוויראליות של הפוסט נתנה לי תשובה. 4. לשחרר- למדתי לשחרר מצבים שאין לי עליהם שליטה , כן יש לי שליטה בדרך שאגיב להם. אם בחרתי להיות במקום שבו אני רוצה לעורר השראה באחרים גם דרך כתיבה, עלי להבין שהידע "שלי" הוא לא שלי. ברגע שאני כותבת רעיונות ומוציאה אותם לאור, החוצה, לעולם, הם הופכים להיות נחלת הכלל. הבנתי שאני רק צינור שדרכו עוברים רעיונות לכלל. אם אני רוצה להמשיך לעסוק בכתיבה עלי ללמוד לשחרר טקסטים. וגם היה לי כאן מבחן בלשחרר תוכניות ולחיות בחוסר וודאות-הבן שלי היה אמור להתחתן בעוד שבועיים, זה נדחה. המפגש הזה של הרגשות בין הציפייה לחתונה לבין הדחייה שלה, הפתיע אותי בתגובה של כל הסובבים, כולל אותי, שאופיינה בשלוות נפש, שמחת חיים וקבלה של המציאות המשתנה. 5. מידות נעלות- פגשתי בחור שעד לפני חודשיים כל הזמן התלונן על המצב הכלכלי במדינה. אני לא ממש הבנתי למה דווקא הוא מתלונן. רק לפני מספר שנים הוא בנה בית, יש לו עסק מצליח, הוא נוסע בין פעם לפעמיים בשנה לחו"ל עם המשפחה. יש לו משפחה חמה, אוהבת ומאושרת. יש לו עולם ומלואו!! הגיעה הקורונה, שהשביתה לו את העסק, מאז הוא רק מתפלל לחזור למצב הקודם. ואני מבינה שעלינו להיות בהודיה כל הזמן! גם בתקופת הקורונה, כי יכול להיות יותר גרוע!!

תקופה כזו מאתגרת הפגישה אותי עם דעות שונות ומגוונות, כמו הבחור המקסים שתיארתי למעלה, ואשתף אתכם שבמחשבה הפנימית שלי הייתי ביקורתית כלפיו, למה הוא לא חי בהודיה.? כשהבחנתי בזה הבנתי שעלי לחדד בי מידה נעלה של קבלה וראיית הטוב, לתת לזה פוקוס בחיי- מאז המנטרה היומית שלי היא "היום לא אשפוט דבר"-אי יודעת שזה תהליך, אני עובדת על זה, התדירות בהחלט פוחתת! לסיכום

הקורונה הגיעה לחיינו. זו עובדה. כרגע אין לנו יכולת להגיב או להשפיע על המצב/ הנגיף. זו גם עובדה. יש לנו שליטה איך להגיב למצב. זו גם עובדה. עכשיו נשארה לנו הבחירה. הבחירה איך להגיב. בחירה זו מונחת בחוק הכוונה והתשוקה- שינוי מתחולל ע"י שתי תכונות הטמונות בתודעה: שימת לב המעניקה אנרגיה, וכוונה היוצרת את השינוי. כל מה שנתמקד בו ונקדיש לו את תשומת לבנו, יתעצם ויתרחב בחיינו. נתמקד בצרות, במה שאין, זה מה שיתרחב בחיינו. נתמקד בטוב, במה שיש, נהיה בהודיה, זה מה שיתרחב. לכל אחד מאתנו יש את הבחירה במה להתמקד.

אני מזמינה אתכם להסתכל על המצב הנוכחי כהזדמנות: תשאלו את עצמכם: מה היקום רוצה להגיד לי? מה יש במציאות הזו שלא ראיתי ושאני לא רואה? פשוט תהיו עירניים ותקשיבו!!! תזכרו תמיד, אבל תמיד, מתוך "התוהו ובוהו" נוצרת בריאה חדשה, יכולת הבריאה נמצאת אצלכם בידיים. תחפשו את ההזדמנויות שמסתתרות לכם בתוך "התוהו ובוהו".

השיעורים שלנו לא מסתיימים לעולם......האתגרים והקשיים ימשיכו להגיע אז אל תתייאשו.

ציור :דורית גנשר. "בראשית", צבעי שמן. 1.10X 0.90 מ'. תודה לכם שקראתם! מאחלת לכולנו בריאות איתנה שנחזור לשיגרה במהרה ושבלב תמיד תהיה שמחה! דורית גנשר מצרפת למטה תרגום של הפוסט באנגלית וספרדית ובשפת הסימנים:

בחורה מהממת בשם Aura Saban תירגמה לשפת הסימנים.

מצורף קישור לתרגום בשפת הסימנים: ללחוץ כאן