הכאב הנסתר של החברה הטובה והאם לשמור עליה גם כשזה כואב?

הכאב שלא מדברים עליו. יש לך את החברה הזאת שתמיד מספרת לך על ההישגים שלה, אבל כשאת מספרת על שלך היא משנה נושא? או אולי זאת שמחכה שתסיימי להתלונן כדי להתחיל לספר על הבעיות שלה?

אם זה נשמע לך מוכר, זה הזמן לעצור ולחשוב: האם החברות שלך באמת עושות לך טוב, או שהן דווקא גורמות לך להרגיש יותר עצובה, מבולבלת או לא בטוחה בעצמך?

כי האמת היא שחברות טובות זה לא רק על כיף וצחוקים - אלא הן אחת ההשפעות הכי חזקות על הרגשת תחושת הערך העצמי שלך, על הביטחון שלך ועל האושר שלך בחיים. ולך מגיע חברות שבונות אותך, לא כאלה שהורסות.

לפני כשנה קראתי את הספר המרתק "איפה החברות שלנו?" שכתבה חני לרמן, ולא יכולתי שלא להתרגש מהדיוק שבו היא תיארה משהו שאני שומעת שוב ושוב בקליניקה שלי ולמען האמת אני בעצמי חוויתי מורכבות כזו.

חני מתארת בספרה שלכל אישה יש את "סיפור החברויות" שלה, הטעון ברגשות: אהבה, כמיהה, קנאה, ציפיות, אכזבות ועם כל המורכבות של חברות בין נשים הנושא הזה כמעט ולא מדובר ולא נחקר. חני בספרה נגעה בשאלות כמו:

•   האם אנחנו מרוצות מהחברויות שיש לנו?

• מי היא באמת "חברה טובה", ומי תעמוד לצדנו אם באמת נצטרך אותה?

• ושאלת השאלות: למה מסובך כל כך ליצור חברויות חדשות בגיל שאחרי הצבא והלימודים? ואם אפשר לשנות זאת - אז איך?!

"איפה החברות שלנו?" / חני לרמן

השאלות האלה מהדהדות כמעט בכל שיחה טיפולית שאני מנהלת עם נשים צעירות. והן לא מסתיימות בגיל 25 או 30 - הן ממשיכות גם אחר כך, משנות צורה אבל נשארות עמוקות ומשמעותיות.

מה שמפתיע אותי שוב ושוב הוא כמה נשים חכמות, מצליחות, בעלות מודעות עצמית מתמודדות בבדידות עם הרגשות המורכבים האלה. כאילו יש משהו מביש בזה להודות שחברויות זה לא תמיד קל, שזה לא תמיד "טבעי" ובעיקר לעיתים זה לא מה שחשבנו.

ואז מגיעה השאלה שהכי מטרידה אותי: "למה לפעמים חברויות בגיל 30 (או בגיל מבוגר יותר) מרגישות יותר מורכבות מאשר בתיכון?"

ובאמת, למה?

אולי בגלל שכבוגרות, אנחנו מצפות שהדברים יהיו פשוטים יותר. שלא נצטרך להתמודד עם תחושות דחייה, הסתרות, בגידה או עם התחושה שאנחנו נלחמות על מקום שלנו בקבוצה. אבל המציאות שונה, והכאב שנוצר לפעמים עמוק יותר בדיוק בגלל הציפייה הזו.

אז בואו נצלול לנושא המורכב של "החברות הטובות" ונבין למה זה גורם לנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישות.

נתחיל מהציפייה- איך נשים תופסות "חברה טובה".

לרוב אישה תופסת חברה טובה כמישהי שתמיד זמינה עבורה - זו שתענה לטלפון גם בשעה 23:00 כשהיא שבורה, וגם תבטל תוכניות אם היא צריכה אותה דחוף. היא מצפה שהחברה הטובה תשתף אותה בכל מה שקורה בחייה - הבחור החדש, הריב עם האמא, הקידום בעבודה - ושגם היא תוכל לספר לה הכל בלי לחשוש מביקורת או שיפוטיות.

הנאמנות היא עקרון מרכזי - החברה הטובה צריכה להיות תמיד בצד שלה, גם כשהיא יודעת שהיא לא צודקת לגמרי. והחברה הטובה צריכה לעדכן בכל מה שקורה איתה ולהזמין אותה לכל חוויה/אירוע/בילוי שהיא הולכת אליו.

יש גם ציפייה סמויה לקריאת מחשבות - שהחברה הטובה תדע מה היא צריכה בלי שתצטרך להסביר, שתזכור את כל התאריכים החשובים, ושתחשוב עליה גם כשהן לא ביחד.

והכי חשוב - הבלעדיות הרגשית. היא רוצה להיות החברה הכי טובה של החברה הטובה שלה, בלי תחרות עם אחרות.

הבעיה שהגדרה כזו יוצרת ציפיות שאף אחת לא יכולה לעמוד בהן באמת, וכשהמציאות לא מתאימה לפנטזיה הזו, נוצרת תחושת אכזבה עמוקה.

צילום מ CANVA

למה החברה הטובה "המושלמת" לא קיימת:

פשוט מאוד כי כל אחת מאתנו חיה חיים מלאים, לכל אישה יש עולם שלם - עבודה, משפחה, זוגיות, חובות, בעיות אישיות. היא לא יכולה להיות זמינה 24/7 כי יש לה חיים משלה עם עדיפויות וצרכים. גם החברה הכי טובה לא יכולה להיות תמיד נוכחת כשאת צריכה אותה.

אף אחת לא יכולה לקרוא מחשבות הציפייה שמישהי תדע מה את מרגישה או צריכה מבלי שתגידי לה זה פשוט לא ריאלי. גם האנשים הכי קרובים אלינו לא יכולים לנחש מה עובר עלינו (לעיתים אנחנו בעצמנו לא תמיד יודעות מה אנחנו רוצות) זה דורש תקשורת ברורה, לא טלפתיה.

לכל אחת יש מספר חברות אין סיבה שמישהי תהיה לך החברה היחידה, וגם אין סיבה שאת תהיי שלה החברה היחידה. זה דווקא בריא שיש מעגלים שונים של חברויות - חברת עבודה, חברת ילדות, חברה לשיתוף בעיות, חברה לבילויים. אף אחת לא יכולה לתת הכל.

התפתחות וצמיחה אישית אנשים משתנים, גדלים, מתפתחים. מה שהיה מתאים לך בגיל 25 עלול להרגיש שונה בגיל 35. זה טבעי שהחברויות מתפתחות, משתנות, ולפעמים גם מתרחקות - וזה לא אומר שמישהי "כשלה" כחברה.

מגבלות רגשיות טבעיות אף אחת לא יכולה להיות תמיד חיובית, תמיד תומכת, תמיד זמינה רגשית. גם החברה הכי טובה עוברת תקופות קשות, ימים רעים, או פשוט צריכה מרחק לפעמים. זה אנושי ונורמלי.

העומס של ציפיות כבדות- כשהציפיות כל כך גבוהות, זה יוצר לחץ עצום על החברה. במקום קשר טבעי וקליל, זה הופך למשימה כבדה של "להיות החברה המושלמת" והקשר הופך להתחשבנות "למה לא התקשרת?", זה הורס את הספונטניות והנעימות של הקשר.

לכן חברויות אמיתיות מבוססות על קבלה, גמישות, והבנה שאף אחת לא מושלמת - וזה בדיוק מה שעושה אותן יפות.

איזה חברה כן נרצה בסביבתנו כדי שנוכל לכנות אותה חברה טובה?

אחת שמתעניינת בך ושומעת אותך באמת - לא רק מחכה לתור שלה לדבר. היא זוכרת מה חשוב לך, שואלת איך ראיון העבודה עבר או איך היה לך הדייט. כשאת מספרת על הצלחה שלך, העיניים שלה בורקות מאושר אמיתי ולא מקנאה שמתחפשת לאהבה.

היא לא מנסה לתקן אותך או להוכיח שהיא חכמה יותר או מליחה יותר. במקום זה, היא רואה אותך כמו שאת באמת - עם כל החוזקות והחולשות - ואוהבת בדיוק את זה. היא תגיד לך את האמת כשאת צריכה לשמוע אותה, אבל בעדינות ומתוך דאגה אמיתית.

למה כל כך חשוב שיהיו סביבנו חברות טובות?

כי התודעה שלנו היא כמו ספוג - היא סופגת כל מילה, כל אנרגיה, כל מבט וכל טון קול מהאנשים שמקיפים אותנו. בלי שאנחנו מבינות, אנחנו קולטות את הרגשות שלהם כלפינו ומפנימות אותם כאילו זו האמת.

האנשים שמקיפים אותנו הם כמו מראות - הם משקפים בחזרה איך אנחנו אמורות להרגיש עם עצמנו. חברה טובה מראה לך את היופי שלך, את הכוח שלך, את הערך שלך. חברה פחות טובה היא מראה מעוותת שגורמת לך לראות רק פגמים - וכמו ספוג, את סופגת את התמונה המעוותת הזאת וחושבת שזאת המציאות.

לכן כל כך חשוב שתהיה סביבך סביבה מיטבית - חברות שמקרינות אהבה, תמיכה ואמונה ביכולות שלך ומעריכות אותך, זה בונה בתוכך תחושת מסוגלות עצמית וביטחון שאף אחד לא יכול לקחת ממך. את מתחילה להרגיש שאת ראויה לאהבה, ראויה לכבוד, ראויה לטוב שבעולם - כי "הספוג" שלך סופג כל יום מחדש הודעות חיוביות על מי שאת באמת.

איך מזהים סביבה לא מיטבה?

החברות הופכת למקור מתח במקום ליהנות מהחברה או החברות, אנחנו מוצאות את עצמנו מנתחות כל מילה, כל מבט, כל שתיקה, ועסוקות בשאלה: האם אמרנו משהו לא נכון? האם יש משהו שלא אמרו לנו? ולמעשה החברויות הופכות ממקור הנאה למקור מתח וחרדה. הסתרות- חברות שיש בה הסתרות, חוסר כנות ואי-שיתוף "למה הן לא סיפרו לי שהן נוסעות ביחד? מה יש להסתיר?" - השאלה הזו חוזרת ומטרידה. כנות ופתיחות הם הערכים שמחזקים את הקשר, כשחברות מסתירות דברים בלי סיבה ברורה, זה יוצר תחושה של חוסר אמון ופגיעה עמוקה בקשר.

החברה השולטת יש תמיד אחת שכאילו קובעת את הכללים - מי "בפנים" ומי "בחוץ", מי מוזמנת למה ומי לא. ופתאום אנחנו מוצאות את עצמנו מנסות לזכות במקום ולהוכיח שאנחנו ראויות להיות חלק מהקבוצה.

הערב שמתחיל טוב ונגמר רע חוזרות הביתה עם כאב בלב במקום עם חיוך. ערב שאמור היה להיות חוויה הפך למריבה. הדינמיקה בין הבנות לא הייתה משהו ובמקום להרגיש מחוברות ואהובות, מרגישות בודדות ולא שייכות. אני למדתי לזהות לפי תחושת הגוף, מי מרחיבה לי את הלב ומי מכווצת לי את הבטן.

למה זה קורה?

אין סיבה אחת זה מכלול של דברים היכולים להכיל:

אמונות מגבילות שאנחנו סוחבות מהבית- משפטים ששמענו כמו:  "אי אפשר לסמוך על נשים", "אישה לאישה שטן", "נשים תמיד מקנאות זו בזו" - המשפטים האלו אולי נשמעים לכן מוכרים? אם כן, אלו אמונות מגבילות. אמונות מגבילות הן חלק מהמסרים התרבותיים שהרבה מאתנו גדלו איתם, לפעמים בצורה גלויה ולפעמים סמויה, והן ישפיעו על הדרך שבה נתייחס לנשים בסביבתנו ועל מערכות היחסים שלנו איתן, כי האמונות המגבילות האלה יוצרות:

• חוסר אמון מראש: כניסה לחברויות עם חשדנות

• פרשנות שלילית: פירוש של מעשים תמימים כפגיעה או תחרות

• התנהגות מגוננת: הרחקה רגשית כדי "להגן על עצמנו"

• נבואה שמגשימה את עצמה: כשאנחנו מצפות לבעיות, לפעמים אנחנו יוצרות אותן.

מלכודת הרשתות החברתיות אחד הגורמים החדשים שמחריפים את הבעיה הם הרשתות החברתיות. כל יום אנחנו רואות תמונות של קבוצות נשים בחופשה ביחד, בערב בנות או מחייכות, מחובקות, שמחות ועליזות עם כוס יין ביד על חוף הים ואנחנו לא שם. עולה התחושה שאנחנו "בחוץ" הלב שלנו נצבט והמחשבות דוהרות: "מה עשינו רע? למה דווקא אנחנו לא שם?" התחושה של להיות מחוץ למעגל הפנימי יכולה להחזיר אותנו לרגשות קשים מהעבר. השאלות הכואבות - למה אנחנו לא? "למה זה כל כך קשה? למה אנחנו לא מספיק טובות? איפה טעינו?" - הן מדירות שינה מעינינו ובעיקר פוגעות בביטחון העצמי, בתחושת הערך ובשמחה שלנו. התמונות המושלמות ברשתות יוצרות אשליה שקיימת איפשהו "הקבוצה המושלמת" - נשים שתמיד מבינות אחת את השנייה, תמיד תומכות, אף פעם לא מתקוטטות. המציאות? אין דבר כזה. כל קבוצה אנושית כוללת מורכבות, חיכוכים, ומתחים מדי פעם.

תומה מתוך CANVA

אבל מה שאנחנו לא רואות זה את:

• המריבות שהיו לפני התמונה

• מי שלא הוזמנה ולמה

• המתחים שנוצרו אחרי

• כמה מהחיוכים מאולצים

• הדרמות שקורות בקבוצת הווטסאפ

הרשתות החברתיות מציגות גרסה מושלמת של חברויות שפשוט לא קיימת במציאות. זה יוצר ציפיות לא ריאליות ותחושה שכולן "עושות את זה נכון" חוץ מאיתנו.

צורך בשייכות לקבוצה היא צורך אנושי בסיסי. כשהיא מאוימת, זה מעורר חרדות עמוקות וזיכרונות מהעבר שבהם חווינו דחייה או הדרה.

תחושת בעלות על חברות אחד הגורמים הנפוצים למתחים בחברות הוא התחושה של "בעלות" על האחרות. "זו החברה שלי", "אני הכרתי אותה קודם", "היא הייתה בחיים שלי לפני שהגעתן".

התופעה הזו מתבטאת במספר דרכים:

• קנאה כשהחברה מתקרבת לאחרות: "למה היא צריכה חברות נוספות?"

• תחושת איום: "מה אם היא תעדיף אותן עלי?"

• ניסיון שליטה: קביעת מי מוזמן למה ומתי

• יצירת היררכיה: "אני החברה הקרובה, הן החברות הפחות קרובות.

לרוב, זה נובע מחוסר ביטחון עמוק - הפחד שאם החברה תמצא "משהו טוב יותר", היא תעזוב. אז במקום לחזק את הקשר, מנסים לשלוט בו.

חרדת נטישה חוויות עבר של נטישה או דחייה יכולות להקפיץ אותנו למצב של ערנות יתר. פתאום כל סימן קטן, כל הצטרפות של בחורה אחרת לחבורה נתפס כמו איום על הקשר.

העברה מזוגיות לחברות לפעמים אנשים מעבירים דפוסים מזוגיות - כמו קנאה, תחושת בעלות, או פחד מבגידה - למערכות יחסים חברתיות. זה יוצר ציפיות לא ריאליות ומתחים מיותרים.

הקשרים משתנים - והחיים מתפתחים לפעמים אנחנו עוברות שינויים בחיים - מתחתנות, הופכות לאמהות, משנות קריירה, עוברות דרך התפתחות וצמיחה אישית. השינויים האלה יכולים להשפיע על הקשרים שלנו. חברויות שהיו מתאימות לנו בגיל 25 עלולות להרגיש מוזרות בגיל 35.

לפעמים אנחנו מגלות שהקבוצה שהיינו חלק ממנה כבר לא מתאימה לערכים שלנו או לכיוון שאנחנו רוצות לפתח.

על מנת לדעת האם הקשר עם החברה הטובה טוב לך או מכווץ אותך בדקי את עצמך בשלושה היבטים:

1.איכות מול כמות

• איזה קשרים באמת מעשירים אותי?

• עם מי יש לי חיבור אמיתי שלא תלוי בדינמיקות הקבוצה?

• האם המפגשים מזינים אותי או מרוקנים אותי?
  

2. השקעה רגשית

• כמה אנרגיה נפשית המצב הזה גוזל ממני?

• האם אני מוצאת את עצמי מנתחת כל אינטראקציה?

• האם החברות הן מקור למתח במקום לתמיכה?
  

3. ההשפעה על חייך

• איך המצב החברתי משפיע על הביטחון העצמי שלי?

• האם זה מונע ממני להשקיע בתחומים אחרים בחיים?

• האם זה מתאים לערכים שלי ולאייך שרצית לחיות?

הדרך החכמה להתמודד עם רגשות לא נעימים בקשר עם החברה:

זיהוי והכרה -תכירי ברגשות שלך זה בסדר גמור להרגיש פגועה, כועסת, או מבולבלת. הרגשות האלה תקפים ומספרים לך משהו חשוב על המצב.

בחני את הדפוסים האם זה קורה רק עם קבוצה מסוימת או שזה דפוס שחוזר על עצמו? האם יש משהו ספציפי שמעורר את התחושות האלה?

הערכת המצב- על סמך שלושת ההיבטים שציינתי למעלה.

קבלת החלטה בוגרת ויש לך כאן שלוש אפשרויות:

1. מרחק בוגר לפעמים הפתרון הנכון הוא לבחור במרחק. זה לא אומר להיות גסה או לקטוע קשרים בצורה דרמטית. זה אומר: להישאר נחמדה ומנומסת במפגשים, לא להשקיע אנרגיה רגשית עמוקה, לא לחפש חיבורים נוספים או להילחם על המקום.

2. טיפוח קשרים בודדים אפשר לבחור לשמור על קשר עם חברות ספציפיות מתוך הקבוצה, אלה שמרגישות אותנטיות ותומכות, בלי להתייחס לזה כ"קבוצה".

3. שיחה ישירה במקרים מסוימים, שיחה כנה עם החברה המרכזית יכולה לנקות את האווירה. אבל זה דורש הערכה זהירה של הסיכונים והיתרונות (הרבה תלוי בבגרות הנפשית של החברה).

החיים לימדו אותי שחוכמת החברויות בנויה על: גמישות מחשבתית - היכולת לקבל שבכל קשר יש עליות וירידות; בגרות רגשית - ההבנה שאין לנו בעלות על אף אחת ושאף אחת לא חייבת לנו כלום; הערכה עצמית -הידיעה הפנימית מי אני ומה אני שווה וביטחון עצמי - להיות חזקה מספיק לבחור רק בחברויות שבאמת טובות לנו ולשחרר את אלו שלא.

החיים קצרים מדי כדי לבזבז אותם על חברות שגורמות לך להרגיש כמו פסיכולוגית ללא שכר או כמו השחקנית המשנית כשהשחקנית הראשית לא פנויה. בסוף, המטרה היא לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, להיות מוקפות באנשים שאוהבים ומעריכים אותנו כמו שאנחנו. זה לא יותר מדי לבקש, וזה בהחלט אפשרי.

את ראויה לחברות שמרגישות כמו חיבוק, לא כמו מבחן. אז תפסיקי להתנצל על זה שאת בוחרת את עצמך, ותתחילי לבחור באנשים שבוחרים בך בחזרה. הזמן לעשות מקום לאנשים טובים הוא עכשיו - והם כבר מחכים לך.

*ניתן לרכוש את הספר "איפה החברות שלנו?"/ חני לרמן באתר עברית